אני אוהבת לדבר על איכויות ההתמקדות, כי בעיני, אחד הדברים המשמעותיים שעומדים בבסיס ההתמקדות ומייחד אותה מהרבה דברים אחרים (שיטות טיפול, גישות התפתחות אישית, תורות שעוסקות במה שבין אדם לחברו, לילדיו, לבני זוגו) הוא שההתמקדות, לדידי, היא קודם כל אודות האיך, ורק אחר כך אודות המה.

וחשוב להבהיר, ש'קודם כל' ו'אחר כך' לאו דווקא קשורים לסדר הזמנים, כי לפעמים קודם יגיע המה – מה שאנחנו מרגישים, רוצים, זקוקים לו, אבל אנחנו נרצה לנשום לשם, ולבדוק –איך המה הזה מורגש, איך הוא מרגיש, מנקודת מבטו, איך הוא מבקש להיות, ואיך הוא מבקש שנהיה איתו.

באחד התרגילים המרכזיים שכל מי שעשה קורס התמקדות בסיסי מכיר, ובלי לעשות ספוילר לכל ההבנות שנוחתות בגופנו בעקבות התרגיל, אנחנו ממששים חפץ בלתי מזוהה בעיניים עצומות. באוטומט, ועל אף הנחיה מפורשת שאין צורך וגם לא באמת ניתן, כמעט כולם מנסים לנחש – "מה זה".

אחד התסכולים המרכזיים של מי שמכיר התמקדות בנסיונותיו להנגיש אותה למי שאינו מכיר, טמון בכך שהשאלה – "מה זה התמקדות", ממש כמו "מה זה אהבה" – אינה רלוונטית כמעט. ההתמקדות מזמינה אותנו לחוש איך האיך – האיכויות המורגשות שיש לדבר הזה שאנו חשים בתוכנו, או מחזיקים ביד – רחב ועמוק ומהדהד בפנים הרבה יותר מכל מה מצומצם וסופי.

ההתמקדות מזמינה אותנו לחוש איך האיך – האיכויות המורגשות שיש לדבר הזה שאנו חשים בתוכנו, או מחזיקים ביד – רחב ועמוק ומהדהד בפנים הרבה יותר מכל מה מצומצם וסופי.

על האיך ועל המה בהתמקדות

בסקרנות, בסבלנות, בעדינות

בהתמקדות לא נאבחן מה הבעיה, לא נחפש פתרונות ומה אפשר לעשות, לא נחליט מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה בעייתי. לא נשאל מישהו מה הוא מרגיש, כדי לקבל תשובה קצרה, מוכרת, כוללנית. בהתמקדות ניקח זמן ונבדוק איך זה מרגיש, ואיך להיות עם זה – התמקדות היא אודות איכויות הנוכחות, האופן שבו אני רוצה להיות עם מה שאני פוגשת בתוכי: בסקרנות, בסבלנות, בעדינות. נסו לפנות אל הכאב שלכם באופן הזה (זה לא פשוט, בטח לא בהתחלה), ותראו איך הוא משתנה, באופן ששום כעס, יאוש, ביקורת או חוסר סבלנות שהפגנתם כלפיו לא אפשרו לו מעולם.

גם ביחסים שההתמקדות מזמינה אותנו לחוות, המה לא באמת משנה. כשאנחנו יושבים מול אדם אחר ומלווים אותו בדרכו פנימה, אנחנו משתמשים בהזמנות; גם כאן, לוקח זמן לעכל שלמעשה, זה לא ממש משנה איזו הזמנה ניתן; מה שמשנה זה האופן שבו נגיש אותה למתמקד/ת. מה שמשנה זה עצם היותה הזמנה – עדינה, רכה, צנועה; ממחישה בחיתוך הדיבור, בטון, בבחירת המילים, שזה ממש בסדר לא להיענות לה, שמותר לבדוק, שהכל בסדר. עצם איכותה של ההזמנה כהזמנה, משנה בתוכנו את כל החוויה של נוכחותו של אדם אחר לצידנו.

ביקורת ואמפתיה – ה"איך" שמשנה את חיינו

בגישת התמקדות בבית, שמזמינה אותנו להביא את איכויות ההתמקדות אל היום יום, אל יחסינו עם הקרובים והיקרים לנו, חשיבותו של האיך – איך להיות עם אדם אחר, למשל – עם ילדינו, עם בני הזוג שלנו, ואיך להיות עם עצמי בנוכחות אותו אדם אחר – גדולה עוד יותר.

שני נושאי בסיס, הפכים מרכזיים בהתמקדות בכלל ובגישת התמקדות בבית בפרט, הם הביקורת והאמפתיה. שני אלה אינם רגשות או תחושות, הם לא מה. אלה הן איכויות שמתקיימות רק ביחסים (גם ביחסים ביני לבין מה שבתוכי, גם ביחסים עם אחרים), הן האיך שמשנה את חיינו. יותר מאשר ה"ערכים" (אויש, לא סובלת את המילה הזו) שעליהם נגדל את ילדינו, יותר ממה שנגיד להם, חשוב בעיני איך נדבר איתם, איך נהיה איתם, האופן שבו הם יחוו אותנו. כל הורה שיתבונן ביושר פנימה, יפגוש שם אמירה או אפילו "הזזה" של ילד, שהרגישה לו עצמו אלימה או ביקורתית, גם אם התוכן שלה, הטקסט שלה, לו היה למשל נכתב, היה, לכאורה, לגמרי בסדר.

גם בזוגיות, גם אם אנחנו רוב הזמן בענייני סידורים, בית, ילדים, האיך עושה את ההבדל. כמה אנחנו קרובים, כמה אנחנו נוגעים, האם יש רכות בקול שלנו, חמימות או חיוך?

בעולמנו התועלתני יש נטיה לחשוב שהמה עמוק ומהותי בהרבה מהאיך. שהאיך הוא שטחי, אופציונלי, אפילו קצת פינוק, שמהות קודמת לאיכות, ואפילו שהמטרה מקדשת את האמצעים. אבל בשביל הגוף שלנו, האיך הזה הוא הדבר המרכזי ביותר, הוא הדבר שהגוף קולט ומבין. מעבר למילים, מעבר לתוכן, האיך הוא מה שמקנה לנו בטחון בהיותנו אהובים, ראויים, והוא מה שמאפשר לנו להתחיל לגלות את מה שבתוכנו.

בעולמנו התועלתני יש נטיה לחשוב שהמה עמוק ומהותי בהרבה מהאיך. שהאיך הוא שטחי, אופציונלי, אפילו קצת פינוק, שמהות קודמת לאיכות, ואפילו שהמטרה מקדשת את האמצעים. אבל בשביל הגוף שלנו, האיך הזה הוא הדבר המרכזי ביותר